18/05/2008 - צהריים
בסוף מייקל החליט שנמשיך לתעד את מסעם של קרלה והגורים. אני וזואי נורא התאכזבנו
. רצינו שהדובים שאנחנו מצאנו יהיו מפורסמים, שגם יצלמו אותם. אבל אולי זה לא ממש משנה. לפי ההסברים שקיבלנו מתחנת המחקר, המסלול לאוקיאנוס המועדף על הדובים, והקצר ביותר, הוא דרך רכס ההרים הנמצא ממערב אלינו. יצאנו לחפש את קרלה והגורים. פרסנו את הציוד לצידי סלעים וגבעות שלג כדי שלא נבלוט בשטח וחיכינו איזה שעה או שעתיים.
עם הזמן, כבר למדתי לאהוב את השעות הארוכות האלו שהיינו יושבים ומחכים. תמיד דן היה מנצל את הזמן הזה לספר לי ולזואי כל מיני סיפורים מעניינים. היום, דן הסביר לנו שבעצם הקרב של הדובים שצילמנו היה קרב על טריטוריה. מי שמנצח בקרב זוכה גם בשטח וגם ביותר נקבות להזדווג איתם. דן אמר שזה מן מנגנון כזה בטבע שמבטיח שהדור הבא יהיה חזק. אחר-כך הכנו תה לכולם.
שסיימנו, הבנו שעבר כבר הרבה זמן והתחלנו לחשוש שאיבדנו את קרלה והגורים
. בדיוק אז, מייקל ביקש מכולם להיות בשקט כי הוא חושב שהוא רואה אותם. כולם רצו לעמדות והתחילו לצלם. אבא קרא לי להסתכל דרך העדשה הטלסקופית שמאוד מגדילה את התמונה. אחרי קצת כיוון ראיתי את קרלה ממש מקרוב. מייד הבחנתי בכתם שלה על העורף. את בוגי גם היה לי קל לזהות כי הוא הכי קטן מכולם – ועדיין קשה לו ללכת. בין אוסקר ולירי, עדיין היה קשה לי להבדיל. אני וזואי גם צילמנו המון תמונות.
איזה כיף, לראות דובים בשלג זה חווייה מדהימה ומרגשת. נקווה שבעוד כמה שנים, עדיין יהיה לדובים איפה לגור לאור ההתחממות הגלובלית.
השבמחק