דן לא ממשיך איתנו יותר

22/05/2008

היום היה לנו יום ממש קשה. דן נפצע והוא בבית חולים. נשברו לו רגל וארבע צלעות. כנראה שהוא לא ימשיך איתנו .

יצאנו בבוקר כרגיל לחפש את קרלה והגורים, לפי האותות שקיבלנו מהמשדרים ששמנו עליהם. מייקל החליט שנחכה להם במעלה הרכס שנמצא בדרך לאוקיאנוס. כולם התפזרו בשטח למקם את הציוד לצילומים. אני וזואי נשארנו ליד הרכבים להכין תה חם לכולם. שהרמתי את ראשי לחפש את הסוכר (תמיד אנחנו מכינים תה מאוד מתוק) הבחנתי במשהו מאוד מוזר במעלה ההר .
"זואי תיראי מה זה" קראתי לעברה כשאני מצביע לעבר פסגת הרכס.

זואי העיפה מבט ופיה נפער "זה נראה כמו ענן ענקי שמתקרב אלינו במהירות מדהימה."

רצנו לאבא ולחשנו לו שאנחנו חייבים להראות לו משהו. כשהוא הרים את הראש, הוא מייד התחיל לצעוק ולהזהיר את כולם. "לתפוס מחסה מפולת שלג מתקרבת" הוא שאג תוך כדי שהוא מתחיל לקפל את הציוד שלו.

"בואו אתם איתי" הוא משך אותי ואת זואי וגרר אותנו אחריו.

אני הייתי חייב לקחת איתי את המצלמה שלי. לרוע מזלי, היא הייתה מוטלת בדיוק באמצע נתיב המפולת, אבל לא יכולתי להפקיר אותה. מבלי לחשוב פעמיים נתתי זינוק מהיר לעבר המצלמה.

"מה אתה עושה?" אבא גער בי, "בא מיד הצידה איתי.." למזלי הצלחתי כבר להציל את המצלמה.

אחרי שהגענו למקום שנראה די בטוח, מחוץ לנתיב המפולת, הצצנו לראות מה קורה . זאת הייתה מפולת שלגים גדולה שהחלה בפסגת הרכס. עכשיו ראיתי אותה בבירור. היא נראתה כמו ענן שלג ענקי שהתקדם לעברנו במהירות אדירה. כשהמפולת חלפה אותנו הלב שלי דפק חזק, כאילו שיכולתי להרגיש את העוצמה שלה בתוכי. ואז, באותה מהירות שהיא התחילה, כך היא נגמרה. השתררה דממה. יצאנו מהמחסה שלנו וראנו את עקבות המפולת במדרון ההר. ערמות שלג מעורבלות בכל מקום קברו תחתם חלק גדול מהציוד. מדי פעם היה אפשר לזהות שברים פזורים. הג'יפ של מייקל, שעמד בדיוק בנתיב המפולת התכסה כולו, ובקושי אפשר היה לגלות איפה הוא.

לא לקח הרבה זמן עד שהבנו שדן חסר. מייקל מיד הוציא את גלאי חיפוש הניצולים שהביא איתו. זה מין מכשיר כזה עם שלוש אנטנות שמזהה כל תנודה מתחת לשלג, אפילו תנועה קטנה כמו דפיקות לב.

"כולם לחפש. צריכים למצוא את דן מהר. אפשר לשרוד קבורים מתחת לשלג רק 30 דקות" מייקל צעק במלוא גרונו ועיניו ריצדו בחוריהן בבהלה.

למזלנו, כעבור 15 דקות בערך שמענו את דן קורא מרחוק. רצנו לראות מה איתו. דן היה קבור עמוק בשלג כשרק הראש והידיים שלו בחוץ. ניסנו למשוך אותו ולחפור מסביבו אבל הוא לא היה יכול לזוז. מייקל מייד הפעיל את משואת האיתור. בינתיים עד שצוות החילוץ הגיע, פינינו את השלג מסביב לדן. מאוד נזהרנו לא להזיז אותו כי פחדנו לגרום לו יותר נזק. מייקל וננסי ניסו להבין ממנו איך הוא מרגיש ולהשאיר אותו ערני, מבלי שיאבד הכרה, ולא הפסיקו לדבר איתו.

כולנו היינו מאוד מודאגים. אני ישבתי בצד. אבא התיישב לידי וחיבק אותי. איך שהרגשתי את היד של אבא סביבי, התחלתי לבכות . אני לא יודע מה קרה לי. תאמינו לי, אני לא ילד בכיין (לפעמים אפילו אומרים עלי שאני קשוח מדי), אבל פתאום לא יכולתי לעצור את הבכי. אחרי כשעה, צוות ההצלה הגיע. הם פינו את דן לבית חולים בנורבגיה, במסוק שאיתו הם הגיעו.

אחרי שדן פונה, והתארגנו לחזור לבקתה, ראיתי פתאום את הגורים. הם היו לבד, בלי קרלה. חיפשתי את קרלה ולא ראיתי אותה בשום מקום. אני מקווה שלא קרה לה שום דבר במפולת. הגורים נראו מאוד מבולבלים ובוגי, הקטן מכולם, צלע. הראיתי אותם לאבא. הוא הנהן בראשו ואמר לי שאין מה לעשות ונמשיך מחר. הייתי נורא עייף. שמתי את הראש על אבא ונרדמתי. ישנתי כל הדרך לבקתה .