05/05/2008
נראה שהיום השתנה לנו המזל. זה התחיל בבוקר, שהשמיים היו צלולים והרוחות נרגעו. החלטנו שסוף-סוף יוצאים לחפש דובים. לקח לנו די הרבה זמן להתארגן לצאת. לי נתנו להיות אחראי על משואת האיתור. את משואת האיתור קיבלנו כשהגענו, מהאנשים בתחנת המחקר, כדי שיהיה אפשר לאתר אותנו במקרה של צרה. אם נפעיל אותה היא תשלח אות לוויני שיראה את המיקום המדויק שלנו ולפי זה יוכלו לשלוח אלינו כוחות הצלה. כל המבוגרים הצטיידו ברובים וברובי סרק וזואי היתה אחראית על הזיקוקים. את הזיקוקים ורובי הסרק לקחנו איתנו למקרה שנצטרך להבריח דובים תוקפניים. את הרובים לקחנו למקרה שלא נצליח להבריח אותם...מייקל נתן לנו תדרוך קצר, כדי להזכיר לכולם את חוקי הזהירות מפני הדובים. למען האמת, למרות ששמעתי את ההוראות האלו כבר מספר פעמים קודם לכן, פחד קל התגנב לליבי. מה אם באמת ניתקל בדב רעב לדוגמה? הרגשתי פתאום שההתרגשות מציפה אותי. אחרי התארגנות אחרונה, חבשנו קסדות ועלינו על אופנועי השלג. אני נסעתי מאחור על האופנוע של אבא, וזואי נסעה עם רון.
"תחרות?" אבא צעק.
"תחרות" רון השיב.
דהרנו כל-כך מהר עד שהרגשתי שאם אני אעזוב את אבא לדקה אני פשוט אעוף מהאופנוע. אבא לא הרפה מדוושת הגז. זה היה כיף בדיוק כמו שתיארתי לעצמי.
פשוט אדיר .. .
אפילו ראינו בדרך, מרחוק, כמה שועלי שלג ועדר אילי קוטב. טוב, אין לי ברירה אלא להודות שרון וזואי נצחו בתחרות. זה לא שרון יותר טוב מאבא שלי. למען האמת, זאת הייתה תחרות מאוד צמודה, ורק בסוף הם עברו אותנו
. 
אתם לא מאמינים איך כולנו מאוד התרגשנו שראינו את הדובים. זה היה כמו לקבל גלידה אחרי שעומדים שעה ארוכה בתור ארוך ומעייף. הדובים היו לבנים כמו השלג והשתלבו עם הנוף מסביב. לפעמים היה קשה לראות אותם מרחוק, אפילו עם המשקפות. האימא הייתה ממש ענקית, עם כתם קצת כהה על העורף.
פתאום ראיתי את מייקל מתקרב לעברם עם רובה. לא בדיוק הבנתי מה הוא עושה. ואז נשמעו יריות.
"לא" צעקתי בכל כוחי ורצתי לעבר אבא שלי.
הוא כנראה הצליח לפגוע באמא דובה, כי פתאום ראיתי אותה מתמוטטת על השלג.
"זה רק סם הרדמה" אבא מיד הרגיע אותי.
"אנחנו רוצים לשים על הדובים משדרים, כדי שנוכל לעקוב אחריהם. המשדרים ישלחו לנו תדר איפה הדובים נמצאים"
מייד שמעתי עוד 3 יריות. מייקל ירה עכשיו בגורים. כולנו רצנו לעבר הדובים. אבא ורון עזרו למייקל לשים את המשדרים על הצוואר שלהם. אני הצלחתי להגניב כמה ליטופים לגורים הקטנים. לא יכולתי להתאפק. הם קצת הזכירו לי את רקסי, הכלב שלי. גם לו יש פרווה לבנה כזאת ופרצוף מתוק כזה
. היה לי מאוד קשה לזכור שהדובים המתוקים האלה הם בעצם הטורף היבשתי הגדול ביותר. בסוף, רון ביקש ממני ומזואי שניתן שמות לדובים. לאמא קראנו קרלה ולגורים הקטנים: אוסקר, לירי. היה גור אחד שנראה יותר קטן מכולם, קראנו לו בוגי. 
