03/05/2008
היום בבוקר בקושי התעוררתי 
. הרעש העיר אותי. למרות שהייתי נורא סקרן לראות מה קורה, נשארתי לי עוד קצת במיטה. התכרבלתי בערמת השמיכות, וניסיתי להתאושש. החדר שאני ואבא קיבלנו היה בסדר, חוץ מזה שהוא קצת ריק וקטן יותר מהחדרים שאליהם אני רגיל. יש בו רק שתי מיטות, תנור חימום גדול וכוננית לבגדים. שכבתי במיטה ובהיתי באיורים שעל הווילונות הכבדים שתלויים על החלונות. הרגשתי תשוש. ישנתי רק מעט שעות, וממש יכולתי להרגיש את זה בגוף שלי. הלכנו לישון ממש מאוחר אתמול. גם לקח לנו הרבה זמן להתארגן בחדרים, וגם כבר אחרי שנכנסתי למיטה שלי, האור מבחוץ מאוד הפריע לי להירדם. אפילו שהיה מאוד מאוחר בלילה, השמש עדין האירה! ממה שהצלחתי להבין מההסברים של אבא השמש לא תשקע כאן עד שהסתיו יגיע. זה קשור איכשהו לזה שאנחנו נמצאים בקצה הצפוני של כדור הארץ. תנסו לדמיין איך זה לחיות שהשמש זורחת כל הזמן. מה שבטוח - זה מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים. בכל מקרה, רק אחרי שסגרתי את הווילונות הכבדים שחסמו את האור מבחוץ, הצלחתי להירדם. בבוקר, כשירדתי לסלון (החדר שלנו נמצא בקומה השנייה), פגשתי המון אנשים שאני לא מכיר. במבט ראשון, מכל האנשים הכרתי רק את דן. דן הוא חבר טוב של אבא והם עובדים יחד כבר המון שנים. גם הוא צלם טבע ואני מאוד אוהב אותו
. תמיד אפשר לעשות איתו דברים כיפיים. "אתה רעב? יש דגני בוקר מאוד טעימים" שמעתי פתאום קול מוכר נוסף מאחורי
. הסתובבתי וראיתי את זואי אוכלת מתוך צלחת דגני בוקר ענקית. זואי היא הבת של רון, עוזר הצילום של אבא. אני קצת מכיר אותה מכל מיני מסיבות בעבודה של אבא. היא גם בכיתה ג', כמוני, אבל היא לומדת בבית-ספר אחר. היא דווקא ילדה די נחמדה (לא כמו כל הבנות המעצבנות בכיתה שלי.) כנראה שהיא הגיעה היום בבוקר עם אבא שלה. שמחתי לפגוש את זואי כאן.
"אתה חייב לטעום אותם. הם פריכים עם קרם נוגט בתוכם. כנראה זה סוג שמיוצר בנורווגיה, כי אף פעם לא אכלתי כאלה" היא המשיכה, תוך כדי שהיא מנסה לבלוע את מה שהיא דחסה לפה שנייה קודם. הייתי חייב לנסות אותם למרות שהיתה להם צורה מוזרה.
"האנשים מתחנת המחקר הביאו לנו אספקת אוכל. הם הביאו גם כל מיני עוגיות. הכל נמצא בארון הגדול שמתחת לחלון." אמרה והצביעה לשמאלה.
אחרי האוכל, אני וזואי לא יכולנו לחכות עד שכולם יסיימו, אז החלטנו לצאת קצת החוצה כדאי לבדוק את המקום. לבושים מלא שכבות של בגדים חמים יצאנו החוצה. זואי נראתה מאוד מצחיק - עטופה במין כובע פרווה ענקי שהסתיר לה את הפנים. רק שתי העיניים הירוקות ואף הקטן והמנומש שלה בצבצו מתוך ערימת הבגדים שעטפה אותה. כל הלבוש המסורבל גרם לה להיראות כמו כדור שלג. אני לבשתי את המעיל שסבתא קנתה לי ושכבר הוכיח את עצמו. בחוץ, לא היה כלום מלבד בקתת העץ שלנו. מאופק לאופק השתרע לפנינו מדבר שלג לבן, בלי שום צמחיה או כבישים (כלי התחבורה היחידים שמגיעים לכאן הם רכבי שטח ואופנועי שלג). רק עכשיו שמתי לב כמה הבקתה שלנו נראית לא קשורה למקום, עם צלחת הלווין הענקית וכל האנטנות שמותקנות לה על גג הרעפים.
אחרי שהסתובבנו קצת באזור, התחלנו להשתעמם. לא יכולתי להפסיק לחשוב שאם בן ואיתי היו איתי כאן זה היה יכול להראות לגמרי אחרת.
"בחורף שעבר נסעתי לחופשת סקי עם החברים שלי וכל הזמן עשינו מלחמות שלג. זה היה אדיר", אמרתי לזואי מתוך ייאוש.
מה אני אגיד לכם, כנראה שלפעמים אני שופט אנשים מהר מדי. כעבור חמש דקות הייתי כבר מכוסה כולי שלג, ואחרי שעה שנינו כבר היינו רטובים לגמרי. למרות הכול, הייתי די זהיר עם זואי ולא בדיוק הראיתי לה את כל מה שאני יודע. אתם יודעים, זה יכול להיות מאוד מסובך עם בנות. אם אתה נלחם בהם בכל הכוח, הן מתחילות לבכות שזה לא הוגן. אם אתה מוותר להם, הן מתחילות להקניט שהן ניצחו. איכשהו הצלחתי לסיים את הקרב הזה בתיקו
. כשסיימנו, החלטנו לבנות איש שלג בפתח הבקתה שלנו. הייתם צריכים לראות אותו, הוא יצא באמת חמוד. סידרנו לו כוסות חד פעמיות במקום עניים, גזר לאף, וזואי מצאה סוכריות אדומות לפה. כשגמרנו תלינו לו שלט מקדימה "דב קוטב יקר, נשמח להכירך. אנא הרגש בנוח להתיידד איתנו, צוות נשיונל גאורפיק."
בסוף היינו כבר ממש קפואים, אז נכנסנו בחזרה לבקתה להתחמם.
