איזה מזל שזואי כאן

21/05/2008
סוף-סוף קיבלתי מייל מאיתי. בגלל מזג האוויר יש לנו המון שבושים בקשר האינטרנט שלנו, ובגלל זה קשה מאוד להתכתב. איתי סיפר שהוא היה מאוד עסוק כי הם מתאמנים לאליפות בית הספר בכדורגל. הוא כתב שאני נורא חסר בקבוצה. איך שקראתי את המכתב שלו הרגשתי שאני מאוד רוצה כבר לחזור הביתה . זה לא רק שאני רוצה לשחק איתם כדורגל אלא שאני פשוט מאוד מתגעגע לכולם.

דן ראה שאני מאוד מדוכדך, אז היום, בזמן שחיכינו לקרלה והגורים, הוא ניסה לשמח אותי ולימד אותי ואת זואי משחק חדש. אם אני לא טועה קוראים לו נים. מציירים פירמידה משורות של קוים כשבכל שורה יש קו אחד יותר מאשר בקודמת. כל שחקן בתורו יכול למחוק איזה מספר של קוים שהוא רוצה, אבל רק משורה אחת. מי שמוחק את הקו האחרון הוא המנצח. זואי הייתה דווקא די טובה. לי לקח כמה פעמים עד שניצחתי. אולי היא ודן נתנו לי לנצח, כי הם ראו שאין לי מצב רוח טוב. לא יודע.

אחר כך אני וזואי נשארנו לשבת לבד, כי דן היה צריך ללכת. החלטנו לנסות לפסל בשלג, אבל תוך כמה דקות מצאנו את עצמנו בעיצומה של מלחמת שלג. הפעם כבר לא ריחמתי על זואי. הראתי לה מה אני יודע. זרקתי עליה כדורי שלג ענקיים. זואי התנשפה בכבדות ונאבקה בכל כוחה. כמובן שהפעם אני ניצחתי. למזלה, היא לא העזה להתלונן שזה לא הוגן, כי ממש לא היה לי מצב רוח לבנות.

כשהיינו כבר ממש קפואים מקור, נכנסנו להתחמם בגיפ של מייקל. בגיפ סיפרתי לזואי על איתי ובן ועל כל הדברים המצחיקים שאנחנו עושים ביחד בהפסקות בבית הספר. זואי התגלגלה מצחוק עד שיכולתי להבחין בדמעות בקצה ענייה הירוקות. אני לא יודע איך בדיוק להגיד את זה וגם לא נעים לי כל כך להודות, אבל פתאום זה הרגיש שאנחנו יכולים להמשיך לדבר ככה עוד שעות. ממש כמו שאני ואיתי לפעמים יושבים לדבר על כל מיני דברים .