18/05/2008- בוקר
התעוררתי בבוקר עם ההחלטה שחייבים לספר לאבא ולרון על ההרפתקה שלנו מאתמול. לא ישנתי טוב כל הלילה. לקח לי המון זמן להירדם, ואני גם חושב שהתעוררתי מלא פעמים באמצע הלילה. לא הייתי יכול להפסיק לחשוב על מה שהיה, ועל מה שאני צריך לעשות עכשיו. כשהתעוררתי בבוקר, ידעתי שאנחנו חייבים לספר. אפילו לא בדקתי אם איתי ענה לי במייל. כולם כבר היו ערים. רצתי לחדר של זואי. היא עדין הייתה במיטה. "אנחנו חייבים לספר להם" הודעתי לה, תוך כדי שאני מתנשף בכבדות.
היא מייד קפצה מהמיטה ובאה אחרי להביא את המצלמה.
אבא ורון ישבו עם כולם בסלון.
"אבא, אנחנו רוצים להראות לך משהו" היה לי קשה להשיר אליו מבט כשהגשתי לו את המצלמה.
"מה זה?" אבא קרא שהוא ראה את התמונה הראשונה.
מיד כל מי שהיה בסלון הצטופף סביבנו להציץ במצלמה. הם היו המומים. כולם התחילו לשאול אותי בבת אחת, איפה זה היה, ומתי, וכמה קרוב הייתי לדובים. הם אמרו שהתמונות מעולות, ושרואים שאני הבן של אבא שלי. הייתי מאוד גאה ונרגש והרגשתי את הלב שלי דופק במהירות. רק אבא לא אמר כלום. אז הוא ביקש ממני ומזואי לבוא איתו לחדר. אתם מכירים את זה שבשנייה נמחק לך החיוך מהפנים? אז זה בדיוק מה שקרה לי. ידעתי שכל העניין הזה לא הולך להיגמר בטוב
. בחדר אבא, בקול רציני להחריד, הסביר לנו כמה מסוכן מה שעשינו. הוא אמר שלמרות שבני אדם הם לא משהו קבוע בתפריט של הדובים, יכול להיות שהם יתקפו גם בן אדם.(כאילו שלא ידענו, הרי עמדנו שם רועדים מפחד). אני וזואי רק השפלנו מבטים ולא ענינו, כי לא רצינו להכעיס יותר ממה שכבר הכעסנו. רון הצטרף אלינו כמה דקות אחרי והמשיך להטיף לנו בערך עוד 20 דקות בטון זועף, כשהעניים שלו מבזיקות מכעס. אבא כל הזמן הנהן מתוך הסכמה. בסוף הם החליטו לאסור עלינו לשחק בנינטנדו ובמחשב במשך שלושה ימים כדי שנבין את גודל הטעות שלנו. אני מודה שזה היה לא בסדר שיצאנו, אבל אני חושב שהם קצת הגזימו. אני מתכוון שבסך-הכול, כבר למדנו מהטעות שלנו וברור שלא נצא יותר לבד. בסוף רון אמר שהוא בכל זאת מאוד שמח שסיפרנו להם הכול ונתן לנו תפיחה על השכם. אתם יודעים, מה שהכי כאב לי
בכל הסיפור הזה, שאבא אפילו לא הסתכל על הצילומים שלי. נורא רציתי שהוא יהיה גאה בי. בסך הכול אני חושב שעשיתי שם עבודה די טובה (אם שופטים אותם מבחינה מקצועית.) בסלון, כולם היו עדיין סביב המצלמה שלי, מתווכחים אם לצאת לחפש את הדובים שאנחנו צילמנו או להמשיך במעקב אחרי קרלה והגורים. לרגע היה נראה לי שאבא בפעם הראשונה בוחן את התמונות שלי
. לא בדיוק יכולתי לראות, אבל היה נדמה לי שהוא מחייך. אני וזואי חזרנו לחדר. אפילו שמאוד כעסו עלינו, ואפילו שנענשנו, הרגשנו הקלה גדולה שהכול כבר מאחורינו. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה