17/05/2008 - אחר הצהריים
עכשיו אני יודע שזה היה לא כל-כך נבון מצידי, אבל החלטתי לצאת בכל זאת. עליתי לחדר של זואי להודיע לה שאני הולך. לא הייתי יכול להישאר עוד בבקתה. זואי ממש כעסה. "אתה לא הולך לשום מקום. אתה יודע שזה מאוד מסוכן וגם אבא שלך בכלל לא מרשה לנו לצאת."
"לא אכפת לי, אני יוצא." הודעתי בהחלטיות.
"אל תדאגי", הוספתי תוך כדי שאני מנסה להרגיע אותה.
"אני לוקח איתי את משואת האיתור. אבא שלי לימד אותי איך להפעיל אותה. חוץ מזה, כבר כמה ימים לא ראינו כאן שום דוב ואין לי שום כוונות להתרחק. נראה לי שזה ממש בטוח" - המשכתי.
"לא באתי לארץ מלך קרל כדי לשבת בבקתה כל הזמן" – מלמלתי לעצמי וירדתי למטה.
התלבשתי טוב, לקחתי איתי את משואת האיתור כמובן, קצת אוכל, שתייה ואת המצלמה שאבא קנה לי ליום ההולדת האחרון. פתאום שמעתי את זואי צועקת תוך כדי שהיא רצה במדרגות.
"היי יואבי חכה לי, אני אבוא איתך." אני לא יודע מה גרם לה לשנות את דעתה, אבל מאוד שמחתי כשראיתי אותה מקפצת במדרגות כולה מחייכת.
"אבל בתנאי שאנחנו לא מתרחקים מהבקתה. זה באמת יכול להיות מסוכן." –הוסיפה.
"ברור" – עניתי לה. עזרתי לה להתארגן מהר ויצאנו החוצה.
טיילנו קצת ומאוד נהנו מההליכה. פתיתי שלג קטנים ריחפו באויר ואני וזואי ניסינו לתפוס אותם על הלשון. הרגשתי שאני ממש אוהב את כדור הארץ שלי. אני אומר לכם, יש משהו קסום במקום הזה. לקחתי נשימות עמוקות וקיוויתי שאוכל לזכור את המראות הללו ואת ההרגשה הנהדרת שהם עושים לי בלב, גם אחרי שנעזוב את ארץ המלך קרל ונחזור הביתה. הסתכלתי על זואי וגם היא נראתה מאושרת. "איזה כיף שיצאנו" היא מלמלה לעברי.
הלכנו בשקט זה לצד זו והיינו מאושרים. מאוד שמחתי שהיא כבר לא כועסת עלי. לא שהיה אכפת לי, אבל ככה יותר נעים
. פתאום ראיתי עקבות גדולות בשלג. הלב שלי דפק. הראיתי אותם לזואי.
"אולי אלו העקבות של הדוב שננסי ראתה," זואי לחשה.
ניסינו ללכת אחרי העקבות. זה היה נורא מבלבל והיה לנו קשה להחליט לאיזה כוון לפנות.
"אתה חושב שהעקבות האלו מעכשיו או מלפני הרבה זמן?" זואי שאלה כשהיא מנסה להדביק את הקצב שלי.
"לא יודע" מלמלתי.
פתאום שמענו קולות, מן נהמות כאלו מאוד חזקות. אני חייב להודות שזה היה מפחיד
. הלב שלי דפק במהירות. הגנבתי מבט לעבר זואי. היא נראתה דרוכה."זה הדב" היא לחשה לעברי. העניים שלה הצטמצמו ונמלאו אימה. "מה נעשה עכשיו? אתה חושב שאנחנו צריכים להפעיל את משואת האיתור?"
הייתה לי הרגשה נוראית. יש מצב שאנחנו בסכנה ממשית והכול בגללי. זואי התקרבה אלי ואחזה את ידי בחוזקה. קצת התבלבלתי. לא ידעתי מה אני אמור לעשות. לא רציתי שהיא תדע שאני קצת פוחד. הייתי חייב להישאר בשליטה.
"נראה לי שעדיין מוקדם מדי להפעיל את משואת האיתור. בואי קודם ננסה לראות מה קורה" ניסיתי להשוות טון של בטחון לקולי. כל הזמן התפללתי שהדוב לא ישים לב אלינו, ושנצא מזה בשלום. למזלנו, אחרי כשלוש דקות (השלוש דקות הכי ארוכות בחיי), הנהמות הפסיקו.
"אתה יודע, זאת בעצם הזדמנות נהדרת לצלם. מזל שהבאת איתך את המצלמה." זואי לחשה להפתעתי.
"היא צודקת", חשבתי בליבי. אני בכלל כבר שכחתי מהמצלמה. מיד סערו במוחי מחשבות על התמונות המדהימות שאצלם. ניסיתי לדמיין את פניו של אבא אחרי שהוא יראה אותם. אולי אוכל גם לפרסם אותם בנשיונל גאוגרפיק. מאיפה שעמדנו, היה לנו מאוד קשה לראות את הדוב, אבל החלטנו לא להתקרב יותר. בסוף מצאנו סלע במרחק בטחון, והתחבאנו מאחוריו. בשקט הוצאתי את המצלמה וחיכינו שנוכל לראות את הדוב בבירור. פתאום הוא נעמד, והישיר את מבטו אלינו. אני נשבע לכם שהוא הסתכל לי ישר בעניים. שדה הראיה בינינו היה פתוח לגמרי עכשיו וממש יכולתי לראות את עישוניו בברור. החזרתי לו מבט חודר. פתאום הוא שוב החל לנהם. מרב בהלה המצלמה נפלה לי מהיד ונחתה על השלג הרך. ברגליים רועדות רכנתי להרים אותה. עוד קול שאגה
. "תראה, אני חושבת שדב נוסף מתקרב." זואי מלמלה. הפעם שמענו אותם הרבה יותר חזק. הדוב הראשון הסתובב לעבר הדב השני, נעמד על רגליו האחוריות ושחרר עוד נהמה לאויר, הפעם באמת מחרישת אוזניים. שני הדובים התחילו לריב בניהם. מייד התפתח קרב שנמשך כחמש דקות. אני חושב שאחד מהדובים אפילו נפצע. ניסנו לא למשוך תשומת לב, וצילמנו הכי בשקט שאפשר (אני חייב להודות שנראה לי שתפסתי כמה מצבים ממש מעולה.)
עם סיום הקרב הדוב שהובס נטש את השטח והדוב שניצח נשאר לבדוק את האזור. אני וזואי פחדנו לזוז. החלטנו לחכות עד שגם הדוב השני יעזוב את המקום ורק אחרי כשעה נוספת, רצנו מיד לבקתה בחזרה. מזל שלא התחילה בינתיים סופה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה