17/05/2008 - ערב
רק בשעה 7:00 בערב הגענו בחזרה לבקתה, רטובים משלג ומזיעה, עייפים ורעבים. הלב שלנו דפק בחוזקה גם ממאמץ הריצה לבקתה וגם מהתרגשות. האמת, שלא חשבנו שנחזור כל-כך מאוחר. חשבנו שתוך שעה או שעתיים נהיה כבר בחזרה, אבל הכול השתנה אחרי שראינו את העקבות של הדובים. מזל שאף אחד עוד לא היה כשהגענו, אחרת הם היו מאוד דואגים לנו.מייד הוצאנו את המצלמה והתחלנו לבדוק את התמונות שצילמנו. אפילו שהיינו רחוקים מזירת הקרב הצלחנו לצלם תמונות מדהימות. זואי לא הפסיקה להתלהב. כל זה היה נהדר, אבל הייתה לי תחושה נוראית. ידעתי שזה לא היה בטיחותי שיצאנו לבד.
"אסור לנו לספר על אחר הצהריים הזה לאף אחד, זה יהיה הסוד שלנו" אמרתי לזואי נחוש בדעתי.
זואי בחנה אותי במבט בקורתי, והנהנה בהיסוס. הייתי מתוח. רק אחרי שהבחנתי בקצה של חיוך בזוית עיניה הירוקות, הוקל לי מעט.
"הסוד שלנו" היא חזרה אחרי ולחצה בהיסוס את היד שהושטתי לה לאות הסכמה.
בזמן שהכנסנו את המצלמה חזרה לתיק וניסינו להחזיר כל דבר למקומו כך שלא יבחינו שיצאנו, שמענו את המכוניות מגיעות. הם חזרו. הלב שלי דפק. רציתי לרוץ החוצה ולצעוק להם "אתם יודעים מה א נ ח נ ו צילמנו היום!" אבל לא אמרתי כלום. גם זואי לא אמרה כלום. ניסינו להתנהג רגיל. כולם היו מאוד רעבים ומייד התחלו בהכנת ארוחת הערב, שניצלים וצ'יפס - האוכל שאני הכי אוהב.
בארוחה אבא פנה אלי "היי יואבי, אני רואה שאתה מרגיש יותר טוב. איך היה היום שלך? מה אתה עשית?"
הגנבתי מבט לזואי ועניתי "סתם היה משעמם, לא עשינו כלום."
אבא העביר את ידו על ראשי ואמר שנראה לו שמחר כבר נוכל להצטרף לכולם. שסיימנו לאכול, כולם עברו לסלון.
בתחושת מועקה גדולה אני וזואי עלינו לחדר שלי ושל אבא. לא הרגשנו שאנחנו יכולים להישאר עם כולם בסלון
. תאמינו לי, כבר יצא לי לשקר כמה פעמים בחיים שלי (כל מיני שקרים לבנים שלפעמים הייתי חייב לספר כדי להיחלץ ממצבים לא נעימים), אבל הפעם זה היה אחרת.
"אני חושבת שאנחנו צריכים לספר להם כל מה שקרה." פנתה אלי זואי מהוססת.
"את מצטערת שיצאת איתי?"
היא הנידה את ראשה לשלילה. "אבל אני חושבת שצריך לספר." "אל תדאג" המשיכה אחרי שתיקה ארוכה, "אני לא אספר לאף אחד, אם אתה לא תסכים."
כאבה לי מאוד הבטן. לא ידעתי מה להחליט. התיישבתי לכתוב מייל לאיתי. הייתי חייב להתייעץ עם משהו שאני יכול לסמוך עליו.
הגנבתי מבט לזואי ועניתי "סתם היה משעמם, לא עשינו כלום."
אבא העביר את ידו על ראשי ואמר שנראה לו שמחר כבר נוכל להצטרף לכולם. שסיימנו לאכול, כולם עברו לסלון.
בתחושת מועקה גדולה אני וזואי עלינו לחדר שלי ושל אבא. לא הרגשנו שאנחנו יכולים להישאר עם כולם בסלון
. תאמינו לי, כבר יצא לי לשקר כמה פעמים בחיים שלי (כל מיני שקרים לבנים שלפעמים הייתי חייב לספר כדי להיחלץ ממצבים לא נעימים), אבל הפעם זה היה אחרת. "אני חושבת שאנחנו צריכים לספר להם כל מה שקרה." פנתה אלי זואי מהוססת.
"את מצטערת שיצאת איתי?"
היא הנידה את ראשה לשלילה. "אבל אני חושבת שצריך לספר." "אל תדאג" המשיכה אחרי שתיקה ארוכה, "אני לא אספר לאף אחד, אם אתה לא תסכים."
כאבה לי מאוד הבטן. לא ידעתי מה להחליט. התיישבתי לכתוב מייל לאיתי. הייתי חייב להתייעץ עם משהו שאני יכול לסמוך עליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה