25/05/2008 - בוקר
הלילה השני בשטח היה כבר פחות מפחיד. נראה לי שפשוט התרגלתי כבר לחלק מהרעשים והצלחתי אפילו לזהות את מקורם. למזלנו, גם הלילה לא התקרבו אלינו דובים או כל חיות אחרות. קצת אחרי שהתעוררנו, ראינו את הגורים מגיעים. הם רצו לעבר קרלה, אפילו שכבר היו מאוד תשושים מהמסע. קרלה ליקקה אותם בכל הגוף והם קפצו עליה וטיפסו לה על הגב. הייתם צריכים לראות אותם, זה היה נראה בדיוק כמו נשיקות וחיבוקים של בני אדם. אני ואבא צילמנו הכול
. 
אחרי קצת זמן, קרלה נטשה את הגומחה שהיא שמרה עליה והמשיכה להתקדם לעבר האוקיינוס. היה נראה שהיא מנסה ללמד את הגורים את מלאכת הציד. הגורים הקטנים זחלו אחריה ורחרחו את הקרח. זה היה מאוד משעשע לראות אותם מחקים כל מה שהיא עושה.
הכול היה מאוד שליו ונעים עד שפתאום, שמענו רעש נוראי. זה היה מעין רעש של חבטה אדירה. כנראה שהקצה הדרומי של הקרחון, בדיוק איפה שקרלה והגורים עמדו, התבקע והתנתק. בוגי נשאר עומד על חלק מהקרחון שהתנתק, והוא התרחק מהיבשה במהירות, כשהוא נסחף עם זרם המים. קרלה, שישר הבינה את המצוקה, קפצה מייד למים ושחתה לעבר בוגי.
"אם בוגי יתרחק מדי, לא יהיה לו כוח לשחות בחזרה כי הוא עדיין גור קטן". אבא היה מודאג.
ידעתי שאסור לנו להתערב, אבל חשבתי שאולי הפעם זה מקרה יוצא דופן. "אבא, אנחנו חייבים לעזור להם", קראתי מזועזע.
"יהיה בסדר, אני בטוח שהם יסתדרו". הוא ניסה להרגיע אותי.
קרלה המשיכה לשחות בעקבות בוגי ששט על הקרחון והתרחק מאיתנו. לאט לאט הם התחילו להיעלם מעינינו ולא ראינו אותם יותר
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה