24/05/2008 - כעבור 4 שעות.
מייקל התקשר. הוא אמר שהם עוקבים אחרי הגורים, ושנראה לו שתוך כמה שעות ניפגש. ביקשתי מאבא שישאל אותו איך בוגי מסתדר, כי זכרתי שבפעם האחרונה שראיתי אותו, אחרי מפולת השלגים, הוא צלע. מייקל מסר, שבאופן מפתיע בוגי התחזק, למרות הצליעה שלו. לא רק שהוא לא מעכב את החבורה, אלא הוא לקח פיקוד, מוביל את אחיו לעבר האוקיינוס ומוודא שאף אחד לא נשאר מאחור. איך הייתי גאה בבוגי!! 
מהרגע הראשון ידעתי שיש משהו מיוחד בגור הזה. אני כבר נורא רוצה לראות אותו. אבא נתן למייקל נקודות ציון היכן אנחנו נמצאים, כדי שיהיה להם קל למצוא אותנו. "תראו את קרלה" אבא קרא לי ולזואי.
בינתיים קרלה התיישבה ליד פתח אוורור של כלבי ים, וחיכתה שכלב ים יעלה לשאוף אויר. אבא אומר שלפעמים הדובים מחכים כך יותר מיממה שלמה. זה ניראה לי מאוד מייאש לחכות ככה – בייחוד כשאתה מאוד רעב.
אנחנו התמקמנו לא רחוק מקרלה וחיכינו. ברגעים האלו, שאתה מתחיל להתייאש והשעמום משתלט עליך, דן היה הכי חסר לי.
"אתה בא לגלוש במורד הגבעה?"- זואי הצביעה על גיבעה חלקה ותלולה, לא רחוק מאיתנו.
היא לא הייתה צריכה לנסות לשכנע יותר מדי. אני מיד הסכמתי. ארגנו שקיות עבות וביקשנו מאבא ללוות אותנו לגבעה. אני ניסיתי לסדר לשקית שלי מן הגה כזה משרוכים עבים שחיברתי לחלק הקדמי של השקית, כמו מושכות כאלו. אחרי כמה ניסיונות כושלים (שהסתיימו בהוספת שכלולים למנגנון ההיגוי שלי), הצלחתי לגלוש בזיגזגים. המדרון היה מאוד תלול וגלשנו במהירות אדירה
. "הי תן לי לנסות בשלך" זואי צעקה לעברי.
היה לי קצת קשה להיפרד מהשקית שלי, אבל נתתי לה לנסות בכל זאת.
צעקתי לה "בזהירות עם המושכות" אבל בדיוק כשניסיתי להזהיר אותה, זואי עפה מהשקית.
"איה!!! משהו דקר אותי" היא צעקה תוך כדי שהיא נחתה על השלג. מיד רצתי לעברה.
"תיראה איזה חד זה", היא קראה והראתה לי מן חרוט שהיא מצאה בשלג לידה בצבע שנהב.
"מה זה?". זואי העבירה לי את החרוט.
"אני חושב שזה אולי שן של איזה חיה. אולי אפילו של דב קוטב," אמרתי.
קראנו לאבא לבוא לראות את זה. הוא מאוד התלהב. הוא אמר שזה כנראה ניב של דב קוטב בוגר, ובגלל זה היא כל-כך חדה. אני רציתי לשמור על השן, אבל זואי אמרה שבגלל שהיא מצאה אותה היא תשמור עליה. מעצבנת
. היא בכלל לא ידעה מה זה עד שאני אמרתי לה....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה