23/05/2008 - אחר הצהריים
הדרך לאוקיאנוס הייתה ארוכה וקפואה. ככל שהתקרבנו, השלג הפך להיות יותר קרחוני, ומרחוק אפילו ראינו כבר פיסות אדמה מכוסות צמחיה נמוכה. בדרך ראינו עוד דובים שעושים את דרכם לאוקיינוס, אבל לא את קרלה. כשהגענו, אני וזואי עמדנו על גבעה, ומתחתינו האוקיינוס נראה כמו פלטה שטוחה עם קרחונים לבנים שצפים מעליו, חלקם ענקיים וחלקם קטנים. מעלינו חגו שחפים וציפורים אחרות שאני לא מכיר. אני בדרך כלל לא כזה פיוטי, אבל זה באמת היה מראה מרהיב 
. רק אבא לא היה יכול להשתחרר מדאגותיו בקשר למצב הקרחונים באוקיינוס שלא נראו טוב. 
זאת הייתה קרלה. זואי ואני רצנו לראות אותה, ואבא ורון החלו מייד לצלם. היא נראתה תשושה. היא הלכה באיטיות, ואז התמקמה לה בצד ונשכבה. נראה שהיא הייתה מאוד עייפה מהמסע ופשוט הלכה לישון. רק אז, שמנו לב שבעצם נהיה כבר ממש מאוחר, וגם אנחנו מאוד עייפים ורעבים. קל מאוד לאבד כאן את תחושת הזמן, בגלל שהשמש לא שוקעת וכל הזמן יש אור. לא רצינו לחזור לבקתה. ככל שהתקרבנו לאוקיינוס, הדרך חזרה לבקתה הייתה פחות נגישה ויותר ארוכה. למייקל היה מאוד חשוב שנצלם את קלרה צדה אוכל. אחרי מספר שיחות טלפון אבא ורון החליטו להישאר לשון בשטח.
"אתם חוזרים לשון בבקתה או שאתם נשארים לשון איתנו בשטח?" פנה אבא אלי ואל זואי.
האמת, שהיה לי קשה להחליט. מצד אחד, היה נורא קר, הייתי נורא עייף ורק רציתי לשון במיטה שלי, מול החימום הגדול. מצד שני, לא רציתי לפספס את הרגע הגדול, שקרלה צדה אוכל לה ולגורים. זואי שכנעה אותי להישאר. באמת, לפעמים היא נורא מתלהבת. רון נסע להביא לנו ציוד ללילה ואחרי כשעתיים בערך הוא חזר עם תבשיל פסטה טעים שהכין, גזיה להכין תה חם, עוד בגדים חמים, אוהל ושקי שינה.
אחרי שסימנו לאכול ארזנו את שאריות האוכל בתיבת מתכת גדולה, ששמרנו עם יתר האוכל במרחק של כשלושה מטרים מהמאהל שלנו. לדובים יש חוש ריח מאוד מפותח ולא רצינו שריח האוכל ימשוך אותם אלינו בזמן שנישן.
"זה זמן טוב לנוח עכשיו", אבא אמר אחרי שגמרנו להתארגן.
"בטח קרלה תישן עוד איזה מספר שעות."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה